Name: Pitz
Born: 2001
Died: April 4, 2014
Age: 13.5
City: Haifa
Family: Sarry and Yael
The Cutest Habbit: While on her back, she would hold the hand that comes to pet her on her tummy between her paws.
Pitz taught me: To completely devote to pleasure and at the same time not to give up on what you want.

Image 1 Description is here

אחרי לכתך,
הבית שקט כל כך.
אין "מיאו, קומי כבר!" בבוקר, מלווה בגרגור של אהבה כשמבטנו נפגשים. כפות רגלייך הרכות לא מטופפות יותר על רצפת הפרקט.
את לא חופרת בארגז החול ("מה זה הרעש ?" היו שואלים מטופלים). את לא מיללת במטבח כשאנחנו אוכלים ("תכבדו גם אותי") וקופצת בשובבות חצופה מהכסא לשולחן. את לא משאירה פרווה נוצתית בצבע לבן אפור וחום על השטיח,הספה והכורסא בסלון. את לא משייפת ציפרניים בקצה הכורסא הכחולה ומחכה בזוית אזנך המחודדת שארים קולי ואנזוף בך בחיבה (לא איכפת לי שתשחיתי עוד כורסאות. רק תהיי כאן). את לא מלקקת את המים בקערה ומכרסמת את גרגרי האוכל היבש. (אהבתי כל כך את הקול של לשונך הוורודה הטובלת במים) נקי פה כל כך. כמעט סטרילי...
אוטומטית אני נגשת בבוקר ובערב לבדוק אם יש מים טריים ואוכל במקום בו עמדו הקערות. ואז נזכרת...
לפעמים הילדה שבי רוצה לקרוא לך באחד מעשרות שמות החיבה שהמצאתי לך. להרים אותך בזרועותי כולך מגרגרת. לטמון את האף בבטנך הלבנה והריחנית (במיוחד אחרי שהתרחצת בלשונך המופלאה), לנשום את הרכות החמימה והמנחמת. ללחוש באוזנך את כאבי וסודותי. סתם להביט בעינייך הירוקות בעלות הסהר השחור. להסתכל בך ופשוט לשקוע מהופנטת ביופי.
מחפשת את זנבך המפואר הנישא אל על ומכריז בשפה חתולית ברורה שאת המלכה כאן.
מחפשת אותך, ונזכרת...
את לא מתחככת ברגלי שאתן לך ללקק קצת מהמילון שאני אוכלת. (כל חתול והשגעונות הקולינריים שלו). את לא רצה בספרינטים לאורך הסלון ומזיזה את השטיח בסיבוב. את לא נכנסת לארון הבגדים בחשאי ונרדמת בין הסוודרים (שחלקם הוציאו"עיניים"בגלל הצפרניים החדות , אבל למי היה איכפת...).
העקרבית היפה שבורת לב. אני מנסה להיות גיבורה וגדולה. אבל גם הלב שלי מכווץ מגעגוע . אנחנו מקיימות קבוצת תמיכה הדדית:מתחבקות יותר (עוד יותר), רכות עוד יותר זו לזו אבל זה לא ממש תחליף אלייך.
יודעת שאת בטוב (מקבלת כל הזמן מסרים שלך מאושרת בריאה ושמנמנה עם זנב מתנופף כמו פעם. גם שומעת את המיאו שלך באוזני הרבה,ואת הגרגור המדהים). את עוד פה איתנו. בלי גופך. קשה, המטמורפוזה הזאת...
הראש מבין אבל הלב.... זה יקח עוד זמן.
שבועות רבים יעברו. בסוף ישאר זכרון מתוק של אהבה נפלאה. תודה שהיית כאן איתנו שנים רבות. ואסיים כמו תמיד (כמו כל ערב במשך 13 וחצי שנים): "את החתולה הפרוונונית, שפמפמית, זנבונית הכי יפה ואהובה עלי בכל התבל.".